אודותי image
שמי מאיה בייטנר, אני בת 37, אם חד הורית ל-3 מתוקים, כותבת, יוצרת ומנחת מסעות 'כתיבה פנימית' אישיים וקבוצתיים.
בהכשרתי – ביביליותרפיסטית מוסמכת (תואר שני טיפול בהבעה ויצירה – ביביליותרפיה)

מאז שלמדתי קרוא וכתוב, אני כותבת.
הפעם הראשונה שכתבתי יומן.
הייתי בכתה ב', הוריי נסעו לחו"ל לשבועיים, ואמא שלי לפני שעלתה על המטוס ביקשה ממני שאכתוב לה כל יום מה ואיך עבר עליי היום. אני שהתגעגעתי אליהם עוד בטרם נסעו, לקחתי ברצינות את המשימה והתחלתי לכתוב: היום קמתי מוקדם... צחצחתי שיניים... שתיתי שוקו... הלכתי לבית ספר... שיחקתי עם...

הכתיבה שלי לא היתה כל כך פנימית אז, אבל כן ראיתי, שכשהם חזרו מחו"ל ונתתי להם את המחברת, התחשק לי להמשיך לכתוב, פשוט נהניתי... כותבי היומנים בוודאי מבינים ;) אז המשכתי. והמשכתי כל הזמן - אל שנות התיכון והצבא (נראה לי שבטירונות אפילו נשארתי שבת על זה...כשנתפסתי כותבת בפנקס ברגע אסור) .וכל מה שבא אחר כך בחיי. לאט לאט הכתיבה נעשתה פנימית יותר, כנה יותר - וזיככה אותי יותר. וגם סוג של התמכרתי.

כתבתי כל כך הרבה שתוך כדי הכתיבה שלי המצאתי לעצמי, חלק עם להתכוון, חלק בלי להתכוון -המון תרגילי כתיבה, תרגיל לכל מצב רוח - ביקשתי להגיע עוד יותר עמוק אל הנפש, אל התת מודע, אל מה שאני מדמיינת שהוא התת מודע של מכריי/ אהוביי/ שנואיי, לחלקם גם נתתי שמות ושלפתי בזמנים שהנפש שלי היתה זקוקה לתרגיל כלשהו במיוחד: 'קואוצ'ינג מקלדת', 'לרוקן את הפח'. תרגיל ה'יד שלא נחה', 'איפה אני עכשיו ועכשיו ועכשיו', 'כתיבה מדיטטיבית', כתיבת 'מכתב שלא שולחת', כתיבת 'מכתב תשובה', כתיבה ממרומי שנות... או מפעם, מהעבר, מגלגול אחר. וקצרה היריעה כרגע...

מה שחשוב זה שהלכתי לי עם התרגילים שלי (עדיין הולכת) והם עזרו לי להבין את עצמי, להיכנס עוד יותר פנימה, אפילו לזמן בתוכי מקומות שהרגשתי שביום יום ובמחשבה הרגילה הספונטנית אין לי גישה אליהם, ורק כשהייתי יושבת לכתוב היתה מתגלה לי התמונה. סדר בראש, וריקון פח הזבל הם רק חלק קטן מהריפוי שהכתיבה הפנימית עושה בי. אה, ולפעמים, מתוך שלא לשמה... יוצאים גם פיוטים 😉

לימים גיליתי שיש תחום שהוא בדיוק זה, והוא נקרא 'ביביליותרפיה' – טיפול בהבעה ויצירה דרך טקסטים – קיימים ושאנחנו כותבים. אז הלכתי ללמוד את זה, ולהעמיק, ולהעשיר. והנה אני כאן, אסירת תודה על המתנה ועל היכולת לשתף בה